העשור במוזיקת פופ, הסביר על ידי אמן המאשאפ DJ Earworm
התקליטן מסביר מה חושפים המאש-אפים שלו ב-United State of Pop על שינוי טעמים.
זה התחיל כאתגר.
ג'ורדן רוזמן, א.ק.א. DJ Earworm , היה משועמם. אז בשנת 2007, הוא החליט להעלות את ההימור, והטיל על עצמו משימה לא פשוטה: לשלב את 25 שירי הפופ המובילים של השנה לאחד. האם הוא יכול לחתוך ולחתוך לקוביות 25 מנגינות שונות לכאורה כדי ליצור שיר בודד שיעמוד בפני עצמו - 'תולעת אוזניים' קליטת בצורה בלתי אפשרית שגילמה את רוח השירים המקוריים, ובכל זאת נשאה ספין משלו?
הראשון 'מדינת הפופ של ארצות הברית' עשה רושם מיידי. ובזמן שחלפו מאז, המאשאפים המצטברים של סוף השנה של רוזמן הפכו למסורת שנתית. הם מושמעים ברדיו כמו שירי הפופ שהם שינו, וצברו מיליוני צפיות ביוטיוב; של שנות 2009 'תאשימו את הפופ' הגיע לכמעט 48 מיליון לבד.
כל מהדורה של ארצות הברית של הפופ מספרת סיפור אחר; יחד, הם יוצרים מחקר חושפני של מוזיקת פופ עכשווית. בהכנת המאשאפים, רוזמן ניתח טרנדים וטרופים של מוזיקת פופ ברמת מיקרו.
כשפגשתי לאחרונה את רוזמן בטלפון, דיברנו על איך המוזיקה התפתחה מאז שהוא התחיל את הניסוי, מה אומרים השירים המובילים של כל שנה על התרבות האמריקאית, ועל הדרך שבה הוא רואה את מערכת היחסים שלו עם ארצות הברית של הפופ.
אם הוא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך, הוא אמר לי, ארצות הברית של הפופ תשקף את החוויות של אנשים באותה שנה, תעורר נוסטלגיה ותגלה איזו אמת גדולה יותר על מצב המוזיקה. 'מה שאני חושב ש[המאשאפ] צריך להיות זה לא העניין', הוא התעקש. 'זה אף פעם לא העיקר'. באמת, הוא אמר בצחוק, כל מדינת פופ של ארצות הברית היא רק 'מראה בית כיף'.
2007 ו-2008: מדינת הפופ המאוחדת מבינה את עצמה
בשנת 2007, רוזמן רק חיפש משהו חדש לעשות. 'הוצאתי מאשאפ של השירים האלה מכל התקופות השונות, ותהיתי, 'מה אם אני אוציא מאשאפ שכולו להיטים עדכניים?'' הוא אומר. בזמן שהוא שיחק עם כמה מהשירים הכי קליטים של השנה - כולל השירים של ריהאנה וג'יי זי 'מִטְרִיָה' ושל ג'סטין טימברלייק 'חוזר כמו בומרנג' - הוא הבין שרבות מהבחירות שלו כבר מסתדרות עם טבלת סוף השנה של בילבורד. אז למה לא להרחיב את ההיקף?
כששאלתי אותו למה הוא בחר לעבוד עם 25 השירים המובילים לעומת כל מספר אחר, ענה רוזמן במקבילה הנשמעת של משיכת כתפיים. למרות שהוא מוצא ש-25 הוא 'מספר נחמד', הסיבה שהמאשאפ הראשוני של 2007 הכיל 25 שירים - במקום, נגיד, 15 או 20 - הייתה שהוא רצה להשתמש במנגינת הפסנתר מתוך 'How to Save a Life' של Fray. לאאוטרו שלו. עם זה, לרוזמן היה חתיכת הפאזל האחרונה למה, במילותיו, 'טריק מסיבה מגניב'.
'עדיין למדתי איך לחבר דברים ביחד, ובמובן מסוים הדברים היו פחות מאתגרים כי פשוט נתתי לדברים להיות מחוץ למפתח במקום שלא הייתי עושה את זה היום', אמר לי רוזמן. להוכחה, הוא הצביע על זה של כריס דאתדרי 'בית,' שהוא במפתח שונה ויש לו צליל 'רוק' קשה יותר מאשר רבים משירי הפופ הטהורים שיצאו מ-2007. 'רוקנ'רול קשה לפעמים למחוך', אמר, הודות לגיטרות בלתי ניתנות להפרדה. אבל בכל הנוגע למצעד הבילבורד המוביל, הוא המשיך, 'אין רוקנרול [יותר], אז אנחנו לא צריכים לדאוג בקשר לזה'.
ב-2008, הוא בחר במאשאפ אטום יותר על ידי שימוש בכלי הליווי של קולדפליי. 'חיה את החיים' כדי להדגיש שירים כמו של קייטי פרי 'נישקתי בחורה' של ליל וויין 'סוּכָּריָה עַל מַקֵל,' ושל פינק 'אז מה.' התוצאה היא מאשאפ סוחף, לפעמים מלנכולי, שמתנפח ומתגלגל, עד שלבסוף נמוג למרחוק.
'לא ידעתי אם אנשים ינשכו לי את הראש על היותם רגועים כל כך,' אמר לי רוזמן בצחוק. 'אבל במקביל, זה היה השני שלי, אז לא הייתה שום ציפייה'. אחרי הכל, הוא המשיך, 'מעולם לא אמרתי לאנשים שאני הולך לעשות יותר מאחד'.
אז כשראשו נשאר מחובר בבטחה לגופו לאחר השחרור של 2008, רוזמן החליט שהגיע הזמן להעלות את הדברים ל-11.
2009: 'להאשים את הפופ' מגבש כיצד מדינת הפופ המאוחדת יכולה לחשוף אמיתות גדולות יותר על מוזיקת פופ
ביקשתי מכמה מחבריי לצוות ווקס לקרוא ל-DJ Earworm המאשאפ האהוב עליהם, ולמעט כמה יוצאי דופן, הקונצנזוס המוחץ היה 'Blame It on the Pop' מ-2009.
בעוד ש'טריקי המסיבות' של 2007 ו-2008 השיגו את משימתם הבסיסית של שילוב השירים המרכיבים שלהם בצורה שלא תיראה שטותית לחלוטין, 'Blame It on the Pop' היה המאשאפ הראשון שהפך לשיר פופ בפני עצמו . בעזרת ה-Black Eyed Peas' 'יש לי תחושה' פועמת מאחורי זה של ביונסה 'הֵל,' של ליידי גאגא 'רק תרקוד,' ושל קלי קלרקסון 'החיים שלי היו מבאסים בלעדייך,' 'להאשים את הפופ' בונה ויורד, רוקדת בנטישה.
'הייתי כמו, 'בסדר, זה יכול להיות סיכום של איך אנחנו מרגישים. זו יכולה להיות חגיגת השנה''.
לא במקרה, 'Blame It on the Pop' הוא גם המאשאפ האהוב על רוזמן עד היום. בעוד שהאוסףים שלו מ-2007 ו-2008 אפשרו לו לחדד את האסתטיקה שלו ולהעלות את מדינת הפופ המאוחדת מעבר ל'מיקסטייפ', 2009 הייתה השנה שבה הבין מה בדיוק הוא רצה שהניסוי שלו יניב. 'הייתי כמו, 'בסדר, זה יכול להיות סיכום של איך אנחנו מרגישים'', אמר. 'זו יכולה להיות חגיגת השנה'. וכך ההתמקדות שלו עברה מניסיון להשתעשע בעצמו לניסיון להשתמש ב'מראה בית הכיף' שהוזכרה לעיל כדי לשקף את השנה של הקהל במקום רק את השנה שלו. '['להאשים את הפופ'] הוא למעשה שיר שיש לו קשר לקהל ולא רק אליי', אמר. 'יש לי הרבה יותר תחושת אחריות להתייחס לרוח הזמן'.
אבל מלבד השיעורים המוזיקליים שלמד, 2009 היא השנה שבה הפכה מדינת הפופ של ארצות הברית לתופעת מאשאפ. בפשטות, זה שינה את חייו. 'אין מה להשוות איך הייתה הקריירה שלי לפני ואחרי', הוא אמר לי. ״אני מרגיש שמעולם לא עשיתי קפיצת מדרגה כזו. גם אם הייתי משתווה לזה, זה לא יהיה הקפיצה הזו קדימה״.
2010 עד 2013: מסיבות הופכות קצת יותר מסובכות
כשרוזמן נהיה יותר נוח עם פורמט ה-mashup ועם המצעדים של בילבורד, מוזיקת הפופ התחילה להמשיך מהמנון המסיבות הפשוט שהגדיר אותה מ-2007 עד 2009. אם יש מסלול אחד מרכזי בעשור האחרון במוזיקת הפופ, אמר לי רוזמן, זה ביטול מלאכותיות גלויה לשירים שמרגישים 'אותנטיים' יותר.
מאז שהקים את ארצות הברית של הפופ ב-2007, אומר רוזמן, 'היו לנו שתי תנועות מרכזיות: EDM וסוג אורגני של אווירה, וכך הייתי מגדיר את העשור הזה. אנשים רוצים את תחושת האותנטיות הזו עכשיו. כשהתחלתי, הם רצו יותר מלאכותיות, מחוסר מילה טובה יותר. לא שזה יותר אמיתי עכשיו. אבל זה מרגיש יותר אמיתי.'
״עכשיו אנשים רוצים להפשיט את זה. הם רוצים את זה אמיתי״.
לאחר מכן הוא הצביע על ליידי גאגא כדוגמה ספציפית לכמה מוקפדת , ייצור חלקלק בעליל ירד יותר מרווחה בשנים האחרונות. 'יש מציאות מתחת לזה, אבל על פני השטח הכל מלאכותי. וזה בכלל לא איפה שאנחנו נמצאים עכשיו', הוא אמר לי. ״עכשיו אנשים רוצים להפשיט את זה; הם רוצים את זה אמיתי. הם רוצים לדעת שהגעת לבד דרך האינטרנט, ושאתה בדיוק כמוהם״.
אתה יכול לשמוע את זה ב-'Shine Brighter' מ-2012, שהוא לא המאשאפ הכי חזק שלו אבל הוא בכל זאת אחד המעניינים יותר שלו כי הוא יושב בצומת הדרכים עליו הוא מדבר.
רוזמן מכנה את 2012 'השינוי הגדול האחרון שלנו... כשעברנו מסוג של EDM לסוג כזה של אווירה עכשווית למבוגרים שנשלטת על ידי סם סמית', אד שירן.'
'Shine Brighter' מציג בלגן שלם של אלקטרוניקה פועמת שמתנגשת עם מה שרוזמן התייחס שוב ושוב במהלך השיחה שלנו כ'עכשווי למבוגרים'. קשה - שעשתה את שמה עם המקצבים החובטים ללא התנצלות של שנות ה-2010 'טיק טוק' - מעברים לגיטרות קצביות ומנפנפות בלהיט שלה מ-2012 'מת צעיר.' של כיף 'אנחנו צעירים' קרשנדוס לתוך זה של ניקי מינאז' 'ספינות כוכבים'. כשריהאנה מייללת 'יהלומים', גוטיי מתאבל על 'מישהו שהכרתי בעבר,' ואדל 'הצית את הגשם' פלו רידה ופסיי רוקדות ממש ליד.
עד ש-2013 התגלגלה, רוזמן החל להבחין בזרם תת-אפל יותר במוזיקת פופ, משהו שהוא ניסה להוציא לאור מה שהוא מכנה 'שיר מחאה' על צרכנות. המאשאפ של אותה שנה, 'לחיות את הפנטזיה', כולל את לורד'ס 'מלכותיים,' של מיילי סיירוס 'כדור הריסה,' של אביצ'י 'תעיר אותי,' ואפילו ניסיון ה-EDM של טיילור סוויפט 'ידעתי שאתה גורם לבעיות.' רוזמן מודה שזה לא ממש הגיע למטרה שהוא רצה שזה יגיע - 'אני חושב שהטקסטים ממש הדוקים, אבל ההרגשה לא ממש הגיעה לשם' - אבל המוטיבציה מאחורי הכוונה ל'מקום אפל יותר' הגיעה מתוך השירים היותר מסוכסכים של 2013.
2014 ו-2015: הפופ מתחיל להירגע
לאחר שמעד מעט עם ה-mashup היותר מונע מסרים של 2013, רוזמן חזר להישען על המוזיקה למהדורת 2014. באופן מעניין, זה הוכיח את התיאוריה שלו כי להחזיק 'מראה בית כיף' לשנה בפופ יכול להיות הרבה יותר פשוט, והרבה יותר חושפני, מאשר פרשנות. 'Do What You Wanna Do' (האהוב עלי ביותר) רוקד כאילו אף אחד לא צופה עם קריאות הביניים החומציות של ניקי מינאז' 'בום בום,' שיא נפיחות המבוסס על זה של Charli XCX 'לְחַבֵּב' מקהלה, ואפילו אידינה מנזל שמזכירה לנו 'לשחרר,' באדיבות ה קָפוּא פסקול. אבל זה עדיין מתנודד על קצהו של מקש מינורי עם הבלדה המדוכאת של טוב לו 'הרגלים (הישאר גבוה),' הוזייר מתלוצץ 'אָמֵן,' והתחינה של ג'ון לג'נד 'כל כולי.' (לא לחינם: אני לא יכול לסבול אף אחד מהשירים האלה מחוץ למאשאפ הזה.)
'Do What You Wanna Do' הוא גם אחד מהמאשאפים המלודיים והמתוססים ביותר של רוזמן מאז 'Viva La Vida' משנת 2008 - המשקף את המצעדים המתונים יותר של היום.
לדעתו של רוזמן, מוזיקת הפופ נשלטת כיום על ידי 'חומרים עכשוויים רכים ומבוגרים, כמו אד שירן או אדל'. חלק מ האלבום החדש של אדל [ 25 ] פשוט נשמע כמו בלדות מלודרמטיות משנות ה-70.
אבל הוא גם אומר שהפופ חוזר למה שהוא מכנה 'רטרו-פאנק', ומציין, 'יש לנו קבוצות כמו של Maroon 5 'סוכר,' או הוויקנד'ס 'אני לא יכול להרגיש את הפנים שלי,' כמה ג'ייסון דרולו דברים, של דאפט פאנק 'תהיה מזל', 'קווים מטושטשים' ... הכל רק רטרו-פאנק נוח שמרגיש כאילו הוא משנות ה-70 או תחילת שנות ה-80. אתה יכול לדעת שזה מהיום, אבל זה לכן מתייחס לזמן אחר'.
אתה יכול להרגיש את פעימת ה-Fאנק במאשאפ השאפתני - אם מפוזר - של 2015, '50 גוונים של פופ', שמושך מ-50 השירים המובילים של השנה במקום ה-25 המסורתיים. אבל התחושה הרווחת, אפילו עם הופעות כמו שירן ו פאטי וואפ עומדים אחד נגד השני, זה ברונו מארס יכול לבוא מחליק לחדר בכל רגע עם חליפה מחויטת וקריצה. בבסיסה, 2015 הייתה ג'אם חלק ופאנקי - ואחד ששמענו אותו בעבר.
''קו חם בלינג' הוא עכשווי כמעט בוגר, ממש שם. זה פשוט נימוח״.
רוזמן אמר לי שמעט מאוד ממוזיקת הפופ המצליחה ביותר של ימינו 'תגרום לדור המבוגר להתחרפן', בדרך כלל נתון לא משנה מה הטרנד. (ראה: רוקנ'רול, טכנו, פופ היפר-מיני, ראפ.) אפילו מאסטר הדבסטפ DJ Skrillex, הוא ציין, חבר לג'סטין ביבר כדי ליצור EDM 'מרגיע' יותר (אם כי אם להיות הוגן, ההגדרה הזו של ' מרגיע' הוא כנראה לא אוניברסלי). דוגמה מצוינת היא 'Hotline Bling' של דרייק, שיר היפ הופ חלק ומלודי ש'הוא כמעט עכשווי למבוגרים, ממש שם. זה פשוט רך... זה לא שוחק בשום צורה.'
רוזמן הודה שעדיין נותר יתרון משונן לאיזה היפ הופ פופולרי. '[של ניקי מינאז'] 'חמאת טראפל,' עדיין יש ערך הלם מתרחש,' אמר. 'אבל אפילו בזה, ההיפ הופ המזעזע והמפורש עדיין מכיל את האווירה הנוחה והיוקרתית הזו'.
למעשה, הראפים המחודדים ב'חמאת כמהין' בנויים על גבי גרסה מואטת של שיר הבית של מאיה ג'יין קולס מ-2010 'מה הם אומרים.' השיר חלק בכוונה. זה זורם. וגם אם יש לזה ערך הלם - חפש בגוגל את התואר על אחריותך בלבד - המטרה העיקרית שלו היא לא לזעזע אותך מהכיסא שלך. הוא מעדיף להתגנב על הבמה, בטוח ושופע, ולהתגנב אליך כשאתה הכי פחות מצפה לזה.
כמעט האמנית היחידה שרוזמן זוהתה כשברה את המגמה ה'מרגיעה' הזו לשנת 2015 הייתה - להפתעתו של אף אחד - ריהאנה. 'לקח לי כל כך הרבה האזנות רק כדי להבין מה קורה עם [ה 'כדאי לכלבה את הכסף שלי' ] קצב,״ הוא אמר לי, בנימת ניצחון של מישהו שפתר חידה שנראית בלתי אפשרית.
אבל אפילו ריהאנה פשטה את החוצפה הרגילה שלה לפחות פעם אחת השנה, כדי לשיר לגיטרה המפרגנת בעדינות של סר פול מקרטני ב-'FourFiveSeconds'.
לגבי 2016? כנראה 'עוד מאותו דבר'.
כששאלתי את רוזמן אם יש לו תחזיות למה ש-2016 עשויה להביא, הוא נאנח מעט; הוא לא בדיוק נשמע השלווה, אבל הוא גם לא נשמע נרגש. ״זה יהיה יותר מאותו הדבר,״ אמר. 'ברור שאדל תהיה להיט אחרי להיט אחרי להיט אחרי להיט... [אז] יותר רטרו-פאנק, יותר עכשווי מבוגר, קצת היפ הופ קצת מוזר, פסיכדלי.'
'אני מרגיש שאחרי עשורים רבים של מהפכות מוזיקה אמיתיות, אנחנו ממשיכים למחזר יותר ולחדש פחות'
'אני תמיד מופתע עד כמה ישן מה שהדבר החדש לא יהיה,' אמר לי רוזמן בצחקוק. 'אני מרגיש שאחרי עשורים רבים של מהפכות מוזיקה אמיתיות, אנחנו ממשיכים למחזר יותר ולחדש פחות.'
ולמרות שהוא מודה שייתכן שהשקפה הזו באה ממנו כ'זקן נרגן', רוזמן מתעקש שהעשור שהוא בילה במוזיקת פופ נטה מאוד על מסורות ישנות יותר. כששאלתי למה הוא חושב כך, הוא לקח שנייה להבהיר את מחשבותיו לפני שהכריז, 'זמנים מסוימים דורשים מוזיקה מנחמת. מוזיקה שהיא לא מאתגרת מדי ופשוט לוקחת אותך למקום בטוח״.
'זה מה שאתה חושב שזה 2015?' שאלתי.
הפעם הוא לא היסס. 'זה,' הוא אמר, 'זה מה שאני חושב על זה עָשׂוֹר הוא.'
